תערוכה: בשבח הצללים | דממת זמן האור

אוצרת: שושי צ'כנובר ב-1933 כתב ג'ונאיצ'ירו טניזקי (Jun'ichirō Tanizaki) את המסה "בשבח הצללים" – טקסט שנולד מתוך תחושת אובדן עמוקה של העולם הישן והמסורתי. לא רק תפיסה אסתטית עומדת כאן על הפרק, אלא חוויית עולם שלמה. העשורים שלאחר פתיחתה של יפן למערב בתקופת מייג’י (1912-1868) הביאו עמם תיעוש מואץ, תאורה חשמלית, אדריכלות חדשה וטכנולוגיה מודרנית. בתוך זמן קצר השתנו לא רק הרחובות והבתים, אלא גם עצם תנאי ההתבוננות. האפלולית של בתי העץ, האור המרומז של פנסי הנייר והחללים שנבנו עבור צל, הלכו ונמוגו. המסה איננה רק דיון באסתטיקה, אלא אלגוריה על אובדן רגישות, עדינות ושינוי ריתמוס. טניזקי מדבר על האופן שבו אור שוקע על עץ ישן, הדרך שבה זהב מבזיק מתוך אפלולית, הצל הרך נספג בנייר והשקט נוצר כאשר הדברים אינם נחשפים עד תום. בעיניו של טניזקי המודרניות המערבית איננה רק שינוי טכנולוגי, אלא שינוי בתנאי הראייה עצמם בעולם בו הכול גלוי מדי, מואר מדי, מיידי ומהיר מדי. צילום: ג'ני כצנר התערוכה "בשבח הצללים" נעה בתוך מרחב המבקש להתבונן בצל לא כהיעדר אור, אלא כמקום שבו מתקיימים זיכרון (צל הזמן), מסתורין ודמיון – מקום בו הדברים אינם מתגלים במלואם. היא נפרשת כתנועה בין מסורת למודרניות, בין ההדפס היפני הקלאסי לבין עבודות הדפס וצילום ועבודות עכשוויות בנייר, דיו וחימר. התערוכה מבקשת להתחקות אחר איכות חמקמקה אחת – האופן שבו הצל מעניק לעולם עומק אסתטי, רגשי ורוחני. בתערוכה נוכחת גם רוחו של המושג “מונו נו אווארה” – הרגישות לחלוף הדברים. זהו יופי הכרוך תמיד בידיעה שהוא עתיד להתכלות ולהיעלם. פריחת הדובדבן, פטינת הזמן על עץ ישן, דהייתו של נייר – כל אלה אינם פגמים אלא תנאים של יופי. הצל, במובן זה, הוא גם צלו של הזמן. תחושה זו מהדהדת במיוחד דרך מושגי הוואבי סאבי. בשונה מתפיסה אסתטית המבקשת להבריק, ללטש ולהאיר כל פינה, אסתטיקה זו מציעה יחס אחר אל החומר ואל הזמן – לא הסתרת הסדק אלא הכרה ביופיו, לא שלמות אלא פגיעוּת. ייתכן שזהו גם כוחה המתמשך של האסתטיקה היפנית – היכולת להותיר מקום למה שאינו גלוי עד הסוף. בעולם המבקש בהירות מלאה, היא מציעה את ערכה של העמימות. בעולם המבקש חשיפה – את כוחה של הרמיזה, ובעולם הממהר להאיר הכול, היא מזכירה שלעיתים דווקא בתוך הצל מתגלה עומקם האמיתי של הדברים. צילום: ג'ני כצנר האמנים המשתתפים בתערוכה: אהד צפתי, טאקאהאשי יו, טלי בן בסט, יאמאמוטו קייסוקה, יהודית סספורטס, מאיה סמירה, מאיר מוהבן, מרים כבסה, נועה יפה, נישימוטו אקיאו, סוזאן אייקינס, צדוק בן דוד, שולי בורנשטיין וולף, שימאדה סצוקו, תמנה צפתי נוימן. אוטאגאווה הירושיגה, אוטאגאווה קוניושי, קאצושיקה הוקוסאי, קאוואסה האסוי, קובאיאשי קיוצ'יקה ואמנים נוספים מאוסף מוזיאון טיקוטין.